1. ילדות בארגנטינה 
סבא שלי, מיכאל שני, נולד בשנת 1939 בשם מיגל פדריקו ישן בבית החולים העירוני של העיר סן-איסידרו שעל חוף נהר לה-פלאטה, הסמוכה לבואנוס איירס בירת ארגנטינה. שני השמות הפרטים הם על שמות שני הסבים. משפחתו היגרה לארגנטינה מספר שנים קודם לכן מבסרביה.
הוריו נולדו בעיר סורוקה שעל שפת נהר הדנייסטר. שם אביו היה דוד והוא נולד בשנת 1905, והיה הבן הבכור להוריו. אימו ילידת 1908, ושמה היה מינה. באותם ימים הייתה בסרביה חלק מרוסיה ושפת המקום הייתה רוסית. היום החבל הוא חלק ממדינה חדשה בשם מולדובה.
לאחר שהיגרו הוריו לארגנטינה עבד דוד בעבודות שונת ובראשית שנות ה- 40 הוא הקים עם אחיו שמואל (מיניה) מפעל קטן לנברשות ומנורות. לסבי עוד אחות, נורית, המבוגרת ממנו בשלוש וחצי שנים. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לגור בבית ברחוב לסקנו, מול בית המלאכה של האבא ושל הדוד. בחזית הבית הייתה חנות בה הוצגו למכירה מוצרי התאורה שיוצרו בבית המלאכה. באותה שנה התחיל מיכאל את לימודיו ב"חדר" מסורתי נוסח מזרח אירופה, בו למדו תורה בנים בלבד, בכיתה מעורבת גילים, בניצוחו של "מלמד" זקן. אף כי המלמד לא היה קפדן ונוקשה כפי שהוא מצטייר מעדויות ומסיפורים רבים על "חדרים" באירופה, לא אהב סבא את המקום ועבר לגן עירוני.
בראשית שנת 1945, והוא בן שש בלבד, נפטר אביו לאחר מחלה ממושכת, ממנה סבל מנעוריו. כעבור כשנתיים אימו קשרה קשר עם ידיד של האבא בשם שמואל לב, שהתגורר עם בנותיו בעיר מנדוסה הרחוקה, והם התחתנו. הבית שגרו במנדוסה שכן ברחוב "צ'אקבוקו" באחד מפרברי העיר היפה הזו שלרגלי הרי האנדים המושלגים, בגבול עם צ'ילה, במרחק של כ- 1200 ק"מ מבואנוס איירס. לאחר תקופה קשה של חולי, עוני ומחסור בבאונוס איירס, הגיעו ימים מאושרים. הבית היה נאה ומרווח והקשר עם בנותיו של לב היה מצוין. לב עצמו היה סוחר בגדים שהיה מגיע אל בתי לקוחותיו בכרכרה נאה רתומה לסוס מנוקד ויפהפה. בימי חופשה מבית הספר, סבא היה ועוזר לו לטפל בסוס.
למרות שבשעות אחר הצהרים הוא למד בבית ספר יהודי בעל מגמה יידישיית ולא ציונית, הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". השנה הייתה 1948 והדי האירועים הרחוקים שהתרחשו בארץ באותם ימים – ההכרזה על הקמת המדינה ריגשו אותו ביותר והותירו בו זיכרון בל יימחה
הקשרים בין לב לאימו לא עלו יפה ובתום שנת הלימודים המשפחה חזרה לבואנוס איירס. השיבה לבואנוס איירס הייתה טראומתית מכול בחינה. הם עברו לגור בבית הדודים בצפיפות גדולה ואחר כך בעוד מספר דירות חדר בבתים מאוכלסים בצפיפות. אחותו נאלצה לעזור בכלכלת המשפחה כפקידה. כבשנים הקודמות, גם אז היו שעות אחר הצהריים מוקדשות לבית ספר יהודי. הפעם היה זה בית ספר ע"ש ביאליק, בעל מגמה ממלכתית-ישראלית, ששכן בעיר סן פרננדו הקרובה. בבית הספר פעל בערבים ובימי שבת וראשון, הקן של השומר הצעיר "משמר העמק", ורבים מתלמידי בית הספר ובהם גם מיכאל, הצטרפו אליו.
לעזרה בפרנסה הוא התחיל לעבוד בחנות לשעונים ותכשיטים ששכנה ברחוב בלגראנו והייתה שייכת ליהודי ששמו צווילינג. עד מהרה למד לתקן שעונים מעוררים. באמצע כיתה ט' שוב נאלצנו לעבור דירה, הפעם לרובע היהודי במרכז בואנוס איירס הסואנת, ה"אונסה". אחר הצהרים עבד אצל שני אחים יהודים שהחזיקו בביתם בית מלאכה לצורפות ומאוחר יותר כפקיד וכנער שליח במערכת העיתון היהודי "די פראסה".
אחותו עבדה באותן שנים במשרדי הקהילה היהודית והייתה אף היא חברת "השומר הצעיר". בהתקרב מועד העלייה לארץ של הגרעין שלה, התעוררה השאלה כיצד תוכל המשפחה להמשיך ולהתפרנס ללא תמיכתה. הפתרון שהסתמן היה להצטרף אליה. כיוון שכך, (זה היה בחודש אוגוסט) הציע שליח הסוכנות שמיכאל יקדים את נסיעתו עוד לפי נורית כדי שלא יפסיד את שנת הלימודים בארץ, המתחילה בספטמבר. לאחר ההכנות וההתארגנות לנסיעה, מיכאל הפליג לארץ בספטמבר 1955.
2. קליטה בישראל
על אותה אוניה נסעו 3 מבוגרי התנועה בארגנטינה שהיו מבוגרים ממני בכ- 5-6 שנים והם צירפו אותו אליהם לטיול באירופה של כמה שבועות. לאחר שירדו בגנואה ומשם יצאנו לטיול נפלא ברבות מערי איטליה, אוסטריה ושווייץ שהסתיים בנפולי. משם הפליגו לארץ בראשית דצמבר 1955.
המכתב שנשלח מאיטליה לא הגיע לקיבוץ ואיש לא חיכה לו בנמל חיפה. נציג הסוכנות העלה אותו על אוטובוס ל
קריית שמונה, לבד, בארץ זרה, ללא השפה ובלילה גשום וסוער הוא הקיש על שער הקיבוץ. שומר הלילה שעל יד השער הנעול הוביל אותו למוסד החינוכי, אל קבוצתו החדשה "דרור". המפגש וההיקלטות היו לא פשוטים, אבל כמה נערים בקבוצה שעלו מצ'ילה שנה קודם לכן הקלו עליו להשתלב בלימודים, בעבודה (לאחר הלימודים) ובשאר הפעילויות. גם ההשתלטות המהירה על השפה עזרה לו מאוד. למרות הקשיים, ההתערות הייתה מהירה וטובה. המפגש עם הקיבוץ ועם נופי הארץ השאירו בו רושם עז (טיול למדבר יהודה, ירושלים וטיול טרמפים הרפתקני לאילת הנידחת). אחותו נורית הגיעה לקיבוץ כמה חודשים לאחר מכן וכעבור כשנה עלתה גם אימו ארצה והצטרפה לקיבוץ.
ב-1957 סבא סיים כיתת י"ב ובסוף חודש יולי התגייס לצה"ל, לחטיבת הנח"ל. את 'הכשרה' עשה בקיבוץ שמיר. באותם ימים התהדקו הקשרים בינו לסבתא יעל והם הפכו חברים. בהמשך הצבא הלך לקורס מ"כים, הדריך כמ"כ בקורסי מ"כים ובאוקטובר 1958 יצא לקורס קצינים. כעבור שנה הם התחתנו. בראשית 1960 השתחרר מצה"ל, חזר לקיבוץ והתחיל לעבוד בענף גידולי השדה. בהמשך יצא ללימוד הוראה במכללת אורנים ושימש במשך ארבע שנים כמורה ומחנך בתיכון בקיבוץ ולאחר מכן נבחר למזכיר הקיבוץ. במקביל שימש כרכז ועדת התרבות ועורך עיתון הקיבוץ 'בבית'.
במהלך תקופה זו נולדו להם שלושת ילדיהם – אבי נועם, דודתי יפעת ודודי איתי.
ב- 1967 השתתף במלחמת "ששת הימים" בהגנה על צפון עמק החולה, כסגן מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 34, חטיבה 3 של הנח"ל.
ב- 1971 יצאה כל המשפחה לשליחות חינוכית מטעם "השומר הצעיר" בארגנטינה. מיכאל עסק בריכוז וניהול הפעילות החינוכית בתנועת "השומר הצעיר" ובמועדונים של צעירים יהודים. בחופשים לקח את המשפחה לטייל ברחבי הארץ הגדולה והיפה.
בני המשפחה שנשארו בארגנטינה, קיבלו אותם בחום רב. סבתא רוחל (שהייתה מעל ל- 90), הדודים מיניה וליאון, הדודות ברוניה וטובלה, בני הדודים גרגוריו, סוניה, פדריקו הגדול, פדריקו הקטן, שריתה ומרים והבעלים והנשים והילדים שלהם. הדוד מיניה לקח את מיכאל ויעל לעלות אל קבר אביו, דוד, בבית הקברות "טבלדה" אשר בפרבר "ליניארס". ההתרגשות הייתה גדולה מאוד וכל המעמד הביא אותו לידי בכי כמותו לא ידע מאז ימי ילדותי.
במהלך שהותי בארגנטינה הכיר שני אנשים יקרים ומיוחדים במינם שהיו לו לידידי נפש כל עוד הם היו בחיים: הפילוסוף נתן אופק והפסיכולוג ואיש הרוח חנן נודל.
בקיץ 1974 חזרה המשפחה ארצה. ומספר שנים לאחר מכן החליטו לעזוב את הקיבוץ.
3. השנים האחרונות
ב- 1978 החליטה המשפחה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לירושלים. יחד עם חברו, נתן, הקימו מפעל זעיר לייצור צעצועי עץ אך מסיבות שונות, למרות מאמציהם הרבים והמוצרים הנאים שייצרו, המפעל נסגר.
ב1982 עברה המשפחה לגבעת שמואל ושנה לאחר מכן ההורים התגרשו.
מיכאל עבר לגור עם שרה פלג איתה הוא חי עד היום בדירה בתל-אביב. לשניים נולדו שני בנים: אסף, שזה עתה השתחרר מהצבא ואלון שעדיין משרת שם.
סבא החליף מספר מקומות עבודה. ביניהם היה מנהל שיווק במאפיה, עורך של הירחון לספרות ואומנות "פרוזה", מנהל מחלקת אומנות במשביר, ועוד. במקביל לעבודותיו עסק גם בכתיבת ספר זיכרון לחבר מהקיבוץ, תרגום מספרדית של ספרו של הומברטו קוסטנטיני "על אלים, שוטרים והאיש הקטן" שיצא לאור בהוצאת "כתר" ועריכת ערכים לאנציקלופדיות.
כיום, והוא בן שבעים, הוא עדיין עובד כמנהל תיעוד ודיווח בחברת ההנדסה של הרכבת הקלה של תל אביב.
סבא שלי, מיכאל שני, נולד בשנת 1939 בשם מיגל פדריקו ישן בבית החולים העירוני של העיר סן-איסידרו שעל חוף נהר לה-פלאטה, הסמוכה לבואנוס איירס בירת ארגנטינה. שני השמות הפרטים הם על שמות שני הסבים. משפחתו היגרה לארגנטינה מספר שנים קודם לכן מבסרביה.
הוריו נולדו בעיר סורוקה שעל שפת נהר הדנייסטר. שם אביו היה דוד והוא נולד בשנת 1905, והיה הבן הבכור להוריו. אימו ילידת 1908, ושמה היה מינה. באותם ימים הייתה בסרביה חלק מרוסיה ושפת המקום הייתה רוסית. היום החבל הוא חלק ממדינה חדשה בשם מולדובה.
לאחר שהיגרו הוריו לארגנטינה עבד דוד בעבודות שונת ובראשית שנות ה- 40 הוא הקים עם אחיו שמואל (מיניה) מפעל קטן לנברשות ומנורות. לסבי עוד אחות, נורית, המבוגרת ממנו בשלוש וחצי שנים. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לגור בבית ברחוב לסקנו, מול בית המלאכה של האבא ושל הדוד. בחזית הבית הייתה חנות בה הוצגו למכירה מוצרי התאורה שיוצרו בבית המלאכה. באותה שנה התחיל מיכאל את לימודיו ב"חדר" מסורתי נוסח מזרח אירופה, בו למדו תורה בנים בלבד, בכיתה מעורבת גילים, בניצוחו של "מלמד" זקן. אף כי המלמד לא היה קפדן ונוקשה כפי שהוא מצטייר מעדויות ומסיפורים רבים על "חדרים" באירופה, לא אהב סבא את המקום ועבר לגן עירוני.
בראשית שנת 1945, והוא בן שש בלבד, נפטר אביו לאחר מחלה ממושכת, ממנה סבל מנעוריו. כעבור כשנתיים אימו קשרה קשר עם ידיד של האבא בשם שמואל לב, שהתגורר עם בנותיו בעיר מנדוסה הרחוקה, והם התחתנו. הבית שגרו במנדוסה שכן ברחוב "צ'אקבוקו" באחד מפרברי העיר היפה הזו שלרגלי הרי האנדים המושלגים, בגבול עם צ'ילה, במרחק של כ- 1200 ק"מ מבואנוס איירס. לאחר תקופה קשה של חולי, עוני ומחסור בבאונוס איירס, הגיעו ימים מאושרים. הבית היה נאה ומרווח והקשר עם בנותיו של לב היה מצוין. לב עצמו היה סוחר בגדים שהיה מגיע אל בתי לקוחותיו בכרכרה נאה רתומה לסוס מנוקד ויפהפה. בימי חופשה מבית הספר, סבא היה ועוזר לו לטפל בסוס.
למרות שבשעות אחר הצהרים הוא למד בבית ספר יהודי בעל מגמה יידישיית ולא ציונית, הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". השנה הייתה 1948 והדי האירועים הרחוקים שהתרחשו בארץ באותם ימים – ההכרזה על הקמת המדינה ריגשו אותו ביותר והותירו בו זיכרון בל יימחה
הקשרים בין לב לאימו לא עלו יפה ובתום שנת הלימודים המשפחה חזרה לבואנוס איירס. השיבה לבואנוס איירס הייתה טראומתית מכול בחינה. הם עברו לגור בבית הדודים בצפיפות גדולה ואחר כך בעוד מספר דירות חדר בבתים מאוכלסים בצפיפות. אחותו נאלצה לעזור בכלכלת המשפחה כפקידה. כבשנים הקודמות, גם אז היו שעות אחר הצהריים מוקדשות לבית ספר יהודי. הפעם היה זה בית ספר ע"ש ביאליק, בעל מגמה ממלכתית-ישראלית, ששכן בעיר סן פרננדו הקרובה. בבית הספר פעל בערבים ובימי שבת וראשון, הקן של השומר הצעיר "משמר העמק", ורבים מתלמידי בית הספר ובהם גם מיכאל, הצטרפו אליו.
לעזרה בפרנסה הוא התחיל לעבוד בחנות לשעונים ותכשיטים ששכנה ברחוב בלגראנו והייתה שייכת ליהודי ששמו צווילינג. עד מהרה למד לתקן שעונים מעוררים. באמצע כיתה ט' שוב נאלצנו לעבור דירה, הפעם לרובע היהודי במרכז בואנוס איירס הסואנת, ה"אונסה". אחר הצהרים עבד אצל שני אחים יהודים שהחזיקו בביתם בית מלאכה לצורפות ומאוחר יותר כפקיד וכנער שליח במערכת העיתון היהודי "די פראסה".
אחותו עבדה באותן שנים במשרדי הקהילה היהודית והייתה אף היא חברת "השומר הצעיר". בהתקרב מועד העלייה לארץ של הגרעין שלה, התעוררה השאלה כיצד תוכל המשפחה להמשיך ולהתפרנס ללא תמיכתה. הפתרון שהסתמן היה להצטרף אליה. כיוון שכך, (זה היה בחודש אוגוסט) הציע שליח הסוכנות שמיכאל יקדים את נסיעתו עוד לפי נורית כדי שלא יפסיד את שנת הלימודים בארץ, המתחילה בספטמבר. לאחר ההכנות וההתארגנות לנסיעה, מיכאל הפליג לארץ בספטמבר 1955.
2. קליטה בישראל
על אותה אוניה נסעו 3 מבוגרי התנועה בארגנטינה שהיו מבוגרים ממני בכ- 5-6 שנים והם צירפו אותו אליהם לטיול באירופה של כמה שבועות. לאחר שירדו בגנואה ומשם יצאנו לטיול נפלא ברבות מערי איטליה, אוסטריה ושווייץ שהסתיים בנפולי. משם הפליגו לארץ בראשית דצמבר 1955.
המכתב שנשלח מאיטליה לא הגיע לקיבוץ ואיש לא חיכה לו בנמל חיפה. נציג הסוכנות העלה אותו על אוטובוס ל
קריית שמונה, לבד, בארץ זרה, ללא השפה ובלילה גשום וסוער הוא הקיש על שער הקיבוץ. שומר הלילה שעל יד השער הנעול הוביל אותו למוסד החינוכי, אל קבוצתו החדשה "דרור". המפגש וההיקלטות היו לא פשוטים, אבל כמה נערים בקבוצה שעלו מצ'ילה שנה קודם לכן הקלו עליו להשתלב בלימודים, בעבודה (לאחר הלימודים) ובשאר הפעילויות. גם ההשתלטות המהירה על השפה עזרה לו מאוד. למרות הקשיים, ההתערות הייתה מהירה וטובה. המפגש עם הקיבוץ ועם נופי הארץ השאירו בו רושם עז (טיול למדבר יהודה, ירושלים וטיול טרמפים הרפתקני לאילת הנידחת). אחותו נורית הגיעה לקיבוץ כמה חודשים לאחר מכן וכעבור כשנה עלתה גם אימו ארצה והצטרפה לקיבוץ.ב-1957 סבא סיים כיתת י"ב ובסוף חודש יולי התגייס לצה"ל, לחטיבת הנח"ל. את 'הכשרה' עשה בקיבוץ שמיר. באותם ימים התהדקו הקשרים בינו לסבתא יעל והם הפכו חברים. בהמשך הצבא הלך לקורס מ"כים, הדריך כמ"כ בקורסי מ"כים ובאוקטובר 1958 יצא לקורס קצינים. כעבור שנה הם התחתנו. בראשית 1960 השתחרר מצה"ל, חזר לקיבוץ והתחיל לעבוד בענף גידולי השדה. בהמשך יצא ללימוד הוראה במכללת אורנים ושימש במשך ארבע שנים כמורה ומחנך בתיכון בקיבוץ ולאחר מכן נבחר למזכיר הקיבוץ. במקביל שימש כרכז ועדת התרבות ועורך עיתון הקיבוץ 'בבית'.
במהלך תקופה זו נולדו להם שלושת ילדיהם – אבי נועם, דודתי יפעת ודודי איתי.
ב- 1967 השתתף במלחמת "ששת הימים" בהגנה על צפון עמק החולה, כסגן מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 34, חטיבה 3 של הנח"ל.
ב- 1971 יצאה כל המשפחה לשליחות חינוכית מטעם "השומר הצעיר" בארגנטינה. מיכאל עסק בריכוז וניהול הפעילות החינוכית בתנועת "השומר הצעיר" ובמועדונים של צעירים יהודים. בחופשים לקח את המשפחה לטייל ברחבי הארץ הגדולה והיפה.
בני המשפחה שנשארו בארגנטינה, קיבלו אותם בחום רב. סבתא רוחל (שהייתה מעל ל- 90), הדודים מיניה וליאון, הדודות ברוניה וטובלה, בני הדודים גרגוריו, סוניה, פדריקו הגדול, פדריקו הקטן, שריתה ומרים והבעלים והנשים והילדים שלהם. הדוד מיניה לקח את מיכאל ויעל לעלות אל קבר אביו, דוד, בבית הקברות "טבלדה" אשר בפרבר "ליניארס". ההתרגשות הייתה גדולה מאוד וכל המעמד הביא אותו לידי בכי כמותו לא ידע מאז ימי ילדותי.
במהלך שהותי בארגנטינה הכיר שני אנשים יקרים ומיוחדים במינם שהיו לו לידידי נפש כל עוד הם היו בחיים: הפילוסוף נתן אופק והפסיכולוג ואיש הרוח חנן נודל.
בקיץ 1974 חזרה המשפחה ארצה. ומספר שנים לאחר מכן החליטו לעזוב את הקיבוץ.
3. השנים האחרונות
ב- 1978 החליטה המשפחה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לירושלים. יחד עם חברו, נתן, הקימו מפעל זעיר לייצור צעצועי עץ אך מסיבות שונות, למרות מאמציהם הרבים והמוצרים הנאים שייצרו, המפעל נסגר.
ב1982 עברה המשפחה לגבעת שמואל ושנה לאחר מכן ההורים התגרשו.
מיכאל עבר לגור עם שרה פלג איתה הוא חי עד היום בדירה בתל-אביב. לשניים נולדו שני בנים: אסף, שזה עתה השתחרר מהצבא ואלון שעדיין משרת שם.
סבא החליף מספר מקומות עבודה. ביניהם היה מנהל שיווק במאפיה, עורך של הירחון לספרות ואומנות "פרוזה", מנהל מחלקת אומנות במשביר, ועוד. במקביל לעבודותיו עסק גם בכתיבת ספר זיכרון לחבר מהקיבוץ, תרגום מספרדית של ספרו של הומברטו קוסטנטיני "על אלים, שוטרים והאיש הקטן" שיצא לאור בהוצאת "כתר" ועריכת ערכים לאנציקלופדיות.
כיום, והוא בן שבעים, הוא עדיין עובד כמנהל תיעוד ודיווח בחברת ההנדסה של הרכבת הקלה של תל אביב.
תודה על הפוסט ,נעזרתי בו להכנת עבודה.
השבמחקדני
אורנים